פסק-דין בתיק ע"א 32191-10-10

א.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מר דאוד מאזן), מיום 18.7.2010, בת.א. 3809/03, לפיו הורה בית משפט קמא על פינוי וסילוק ידו של המערער מחלקו של המינהל במקרקעין הידועים כגוש 19119, חלקה 105, באדמות כפר נחף והחזרת החזקה במקרקעין אלה לידי המינהל. כמו כן חוייב המערער לשלם למינהל דמי שימוש ראויים בסך 94,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.8.03 עד הפרעון בפועל ובתוספת 8,000 ש"ח הוצאות משפט.

בית משפט קמא הורה על עיכוב ביצוע הליך הפינוי בלבד (במובחן מן הסעד הכספי) למשך 12 חודשים ממועד מתן פסק הדין.

ב.         רשות הפיתוח, באמצעות המינהל, היא הבעלים הרשום של מחצית החלקים במקרקעין הידועים כגוש 19119 חלקה 105, מאדמות כפר נחף (להלן: "המקרקעין").

לפי הנטען בכתב התביעה, שהגיש המינהל ביום 11.8.03, תפס המערער את החזקה במקרקעין למעלה מ-15 שנה טרם הגשת התביעה, עשה שימוש במקרקעין אלה ואף הקים בשנת 2001 בית מגורים נוסף במקרקעין. לטענת המינהל תפס המערער חזקה במקרקעין ללא רשות וללא זכות כשהמערער הוא מסיג גבול ופולש במקרקעין.

בשנת 2003 פנה המינהל למערער על מנת לפעול להסדרת החזקה, אך המערער התעלם, לפי הנטען, מפניה זו ומחזיק במקרקעין עד היום. מכאן התביעה לפינוי וסילוק יד וכן לדמי שימוש ראויים על בסיס חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה כשדמי השימוש הראויים הנדרשים הינם 13,500 ש"ח לשנה על פני תקופה של 7 שנים.

ג.          המערער טען בכתב ההגנה שהגיש כי הבעלות במקרקעין היא שלו, הוא נמצא במקרקעין מזה שנים ארוכות, כך גם אביו לפניו, ואין למינהל כל זכויות במקרקעין. המבנה הוקם בשנות השבעים ומעולם לא היתה אליו פניה מצד המינהל ביחס למבנים אלה כשם שגם לא היתה התנגדות לביצוע הבנייה.

ד.         בית משפט קמא מציין בפסק דינו שלפי נסח הרישום שצורף לכתב התביעה, המדובר במקרקעין מוסדרים בשטח של 1,227 מ"ר.  מחצית החלקה רשומה על שם המינהל, ואולם המערער איננו רשום כבעלים של המחצית השניה של המקרקעין. טענת המערער לפיה המינהל איננו הבעלים של המקרקעין, עומדת בסתירה לנסח הרישום.

בית משפט קמא גם היפנה את המערער, בהחלטה מיום 4.1.04, לברר במסגרת בית המשפט המחוזי את טענותיו בדבר רישום המקרקעין שאיננו משקף את מצב הזכויות בפועל. כעולה מן האמור בפסק דינו של בית משפט קמא אכן פנה המערער לבית המשפט המחוזי בתביעה להסדר זכויותיו במקרקעין, ואולם, תביעה שהגיש המערער בת.א. 445/02 נמחקה, וגם בת.א. 176/05 נמחקה התובענה על הסף על ידי כב' השופט י. עמית בפסק דין מיום 28.12.06.

ה.         ממשיך וכותב בית משפט קמא שהמערער והמינהל הגיעו להסכמה למתן פסק דין המורה לנתבע לסלק את ידו מחלקו של המינהל במקרקעין הידועים כגוש 19119, חלקה 105.

מציין בית משפט קמא שללא קשר להסכמה זו הוכיח המינהל בפני בית המשפט שהוא הבעלים של מחצית המקרקעין על יסוד נסח הרישום שצורף, ועל פי זכותו מכח סעיף 16 לחוק המקרקעין זכאי המינהל לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין.

בית משפט קמא קובע שהמערער לא הצליח להוכיח זכות להחזיק במקרקעין ולכן, לא רק על יסוד הסכמתו של המערער, אלא גם על בסיס העובדה שהמינהל הצליח להוכיח שהוא הבעלים של המקרקעין, ואילו המערער לא הצליח להראות שהוא מחזיק כדין בחלק שבבעלות המינהל, זכאי המינהל לסעד המבוקש.

על יסוד כל אלה נעתר בית משפט קמא לתובענה בכל הנוגע להליך הפינוי וסילוק היד.

ו.          בנוסף דן בית משפט קמא בסעד שהתבקש בכל הנוגע לדמי שימוש ראויים בגין השימוש בחלקה וזאת ביחס ל-7 השנים האחרונות שלפני הגשת התביעה. המינהל הסתמך על חוות דעתו של השמאי גדעון קרול, שציין כי ייעוד המקרקעין הוא איזור מגורים ב', על המגרש שלושה מבנים, שווי הקרקע הוא 90 דולר למ"ר, ודמי השימוש הראויים הינם 5% משווי הקרקע.

את דמי השימוש הראויים בגין מחצית הזכויות בקרקע העמיד השמאי מר קרול על 13,500 ש"ח ולכן ביקש המינהל לחייב את המערער עבור 7 שנים בתשלום של 94,500 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה. מציין בית משפט קמא שלמרות קיומה של חוות הדעת הנ"ל שצורפה לכתב התביעה, לא ביקש המערער ולו פעם אחת להגיש חוות דעת נגדית הגם שהתובענה התנהלה על פני שבע שנים. המערער אף לא ביקש לחקור את המומחה שמטעם המינהל.

גם בכתב ההגנה לא התייחס המערער לגובה דמי השימוש, לא הכחיש את תוכן חוות הדעת, וביקש לעשות זאת רק במסגרת סיכומיו.

ז.          מציין בית משפט קמא שהמינהל זכאי לדמי שימוש ראויים במקרקעין מכח עצם העובדה שהמערער תפס חזקה שלא כדין בחלקו של המינהל במקרקעין, ועוד הוסיף שחוות דעתו של השמאי מר קרול (שלא נחקר) תואמת את עקרונות שומת דמי שימוש ראויים במקרקעין.

מוסיף בית משפט קמא שאין נפקא מינה אם התכוון הבעלים של המקרקעין להשתמש בהם בפועל שימוש ראוי או סביר, אלא די בכך שנמנע ממנו שימוש שכזה, על מנת להקים עילת תביעה (ע.א. 889/75 דרים נגד אגד, פ"ד ל"א (2) עמ' 20).

בית משפט קמא הוסיף שדמי השימוש בשיעור של 5% משווי הקרקע הם דמי שימוש ראויים, והמערער לא חלק על כך, לא סתר את חוות הדעת של המינהל בחוות דעת נגדית, לא חקר את המומחה, וקביעותיו של מר קרול לא נסתרו, חוות דעתו סבירה, ובית משפט קמא החליט לאמץ אותה. לפיכך, חוייב המערער בתשלום הסעד הכספי כפי שנתבקש בכתב התביעה.

ח.         בית משפט קמא עיכב את הביצוע לענין הפינוי וסילוק היד למשך 12 חודשים, בשים לב להליך שהתנהל באותה עת בבית המשפט המחוזי, בנימוק שאם תתקבל עתירת המערער בבית המשפט המחוזי יהפוך המערער לשותף במקרקעין עם המינהל.